בראשית הפרשה מתחנן משה לאלוהים, שיתן לו לחצות את הירדן ולראות את הארץ הטובה אליה הוא הביא את בני ישראל. אלוהים מסרב ואפילו מבקש שמשה לא יפנה אליו עוד עם הבקשה הזו. ״עֲלֵה רֹאשׁ הַפִּסְגָּה, וְשָׂא עֵינֶיךָ יָמָּה וְצָפֹנָה וְתֵימָנָה וּמִזְרָחָה–וּרְאֵה בְעֵינֶיךָ: כִּי-לֹא תַעֲבֹר, אֶת-הַיַּרְדֵּן הַזֶּה. וְצַו אֶת-יְהוֹשֻׁעַ, וְחַזְּקֵהוּ וְאַמְּצֵהוּ: כִּי-הוּא יַעֲבֹר, לִפְנֵי הָעָם הַזֶּה, וְהוּא יַנְחִיל אוֹתָם, אֶת-הָאָרֶץ אֲשֶׁר תִּרְאֶה״ (דברים ג׳ כ״ז-כ״ח).
- לפעמים נדמה שקו הסיום רחוק, אולי בלתי אפשרי. רחל המשוררת
הפרשה מלאה בתנועות של התקרבות והתרחקות, של מימוש ושל החמצה. בפרק ה׳ משה פונה אל העם ואומר להם ״לֹא אֶת-אֲבֹתֵינוּ, כָּרַת יְהוָה אֶת-הַבְּרִית הַזֹּאת: כִּי אִתָּנוּ, אֲנַחְנוּ אֵלֶּה פֹה הַיּוֹם כֻּלָּנוּ חַיִּים. פָּנִים בְּפָנִים, דִּבֶּר יְהוָה עִמָּכֶם בָּהָר–מִתּוֹךְ הָאֵשׁ״. פנים בפנים זה תיאור הקירבה האולטימטיבי לאלוהים בתנ״ך. אבל מצד שני בני ישראל חוששים להתקרב, הם מפחדים להישרף באש האלוהים. הם מבקשים ממשה ״קְרַב אַתָּה וּשְׁמָע, אֵת כָּל-אֲשֶׁר יֹאמַר יְהוָה אֱלֹהֵינוּ; וְאַתְּ תְּדַבֵּר אֵלֵינוּ, אֵת כָּל-אֲשֶׁר יְדַבֵּר יְהוָה אֱלֹהֵינוּ אֵלֶיךָ–וְשָׁמַעְנוּ וְעָשִׂינוּ״. הם זקוקים למתווך ולכן הם מבקשים את נבואתו ודורשים את מנהיגותו.
מעניין שכאן העם אומר ״שמענו ועשינו״. לא ״נעשה ונשמע״ הקלאסי, אלא קבלה זהירה יותר. נשמע מה יש לך להגיד ואז נעשה, אם זה יהיה מקובל עלינו. מוזר ש״נעשה ונשמע״ המפורסם של ספר שמות קיבל כזו אות של כבוד נצחי ביהדות הרבנית, לעומת האמירה הזהירה והביקורתית של בני ישראל, שכמעט ונשכחה מדפי ההיסטוריה.
התנועות הללו, של קירבה וריחוק, של קבלה ודחייה, של כניסה לארץ והמתנה על הר נבו – היא הטרגדיה הגדולה של ספר דברים. משה מביא את העם לארץ, מקבל עבורו את התורה, עמל על חינוכו של העם ועל תיקונו – אבל לא נכנס לארץ. זוהי התודעה שכתבה עליה רחל המשוררת בצורה יפהפיה: ״פָּרֹשׂ כַּפַּיִם. רָאֹה מִנֶּגֶד / שָׁמָּה – אֵין בָּא, / אִישׁ וּנְבוֹ לוֹ / עַל אֶרֶץ רַבָּה״. ׳תודעת נבו׳ היא התודעה שמשה לא יזכה לראות בפירות המעשה החינוכי שלו עצמו.
לפעמים נדמה שבמסע הארוך לתיקון החברה הישראלית אין סיכוי שנראה את קו הסיום. לפעמים נדמה שזו מטרה אבודה מראש. המעשה החינוכי והמעשה החברתי הם תחומים בהם אסור לצפות לראות תוצאות. זו קלישאה ידועה. אבל ׳תודעת נבו׳ לא חייבת להיות טרגית, היא יכולה גם לאפשר לנו לעבוד קשה ולעמול על הערכים שלנו ועל הגשמתם, מבלי שנצפה לתוצאות מיידיות. זה דורש, אפוא, אמונה. אמונה עמוקה בכך שמה שאנחנו עושים הוא טוב ומועיל ויש לו תהודה.
האמונה נדרשת במקום שבו לא רואים תוצאות. ממש כמו אמונה בהשגחתו של אלוהים, כך גם האמונה באדם מפציעה במקום שבו ההיסטוריה לא מספקת תשובות. לא נראה את החברה הישראלית רוויה בצדק ובשלום בימי חיינו. שינויי העומק הם כמו תזוזות טקטוניות מתחת לפני האדמה. אולי לא נראה את הארץ המובטחת, אבל אנחנו יודעים שבני ישראל יגיעו אליה ויפרחו בה. רבי טרפון ציווה לנו במסכת אבות מצווה גדולה בהקשר הזה: ״לא עליך המלאכה לגמור ואין אתה בן חורין להיבטל ממנה״.
פורסם ב׳וואלה! יהדות׳ בתאריך 29.7.15