לראות את סבלה של האם המצריה | פרשת וארא

מחאה אלימה?

בחצי שנה האחרונה שוחחתי עם תלמידיי בבית הספר על סוגים שונים של מחאה, מהפכה והתנגדות לעוול. פרשת ׳וארא׳ פותחת ומספרת על שבע המכות הראשונות מתוך עשר מכות מצרים, שמטיל אלוהים על המצרים על מנת לשכנע אותם לשחרר את בני ישראל ממצרים. למרות שאני אוהב מאוד את ספר שמות, ועוד יותר אוהב את סיפור יציאת מצרים כפרוטוטיפ של יציאה מעבדות לחירות – אני נאלץ לסווג את מחאתו של אלוהים בַּמִּצְרִים כ״מחאה אלימה״.

הביטוי הזה, ששמור למהפכות האכזריות והמרושעות ביותר בהיסטוריה האנושית, מכסה גם הפגנות ומחאות פחות אכזריות. המשותף לכולן – שהן חצו את גבול הלגיטימציה ברגע שהרעיון הוּמר באלימות. חלק מהמהפכות הללו קמו על יוצרן, יעיד על כך למשל מקסימיליאן רובספייר שהוצא להורג ביולי 1794 על אותה גיליוטינה עליה ניהל את שלטון הטרור, ועליה הוצא להורג בפקודתו שנה וחצי קודם לכן המלך לואי ה-16. ומנגד, רק בשבוע שעבר ציינו ברחבי העולם (וגם בישראל, בישיבות החילוניות למשל) את יום הזיכרון למרטין לות׳ר קינג הבן, שהיה ממובילי המחאה הבלתי אלימה בארה״ב, ברוחו של מהטמה גנדי.

מחאתו של אלוהים היא מחאה אלימה, אין בכך ספק. היא מחאה שיטתית ואכזרית הפוגעת בכל חלקיה של החברה, הכלכלה, המשטר והאוכלוסייה המצרית. היא לא פוסחת על הבהמות, על הילדים ועל המבוגרים. גברים ונשים, צעירים וזקנים, עשירים ומבוגרים – כולם סובלים מצפרדעים במי השתייה ומכינים בשיערות. אותה אלימות אלוהית נתפסת בעינינו כנסלחת הרבה פעמים, כיוון שמטרתה הייתה טובתו של העם היהודי. בסופו של דבר היא הביאה את השחרור המיוחל מעבדות לחירות, אך באיזה מחיר?

ענישה קולקטיבית

התפיסה שעומדת בלבה של ״שיטת המכות״ גורסת בעצם ש״אין חפים מפשע במלחמה״. ואולי, במובן מסוים ובעיקר במקרה של פרעה עצמו ששכל את בנו, השיטה גורסת ש״אבות אכלו בוסר ושיני בנים תקהינה״.

המלחמה של אלוהים במצרים היא מלחמת כל בכול – ואולי במידה מסוימת היא כזו כיוון שגם בקרב בני ישראל לא היו מי שפסחה עליהם חוויית העבדות. אין בידינו מספיק מידע היסטורי על העבדות של בני ישראל במצרים (אם אכן התקיימה כזו גם מחוץ לסיפור התנ״כי), אבל סביר להניח שהעוני, הרעב, עבודת הפרך והקשיים הכבדים היו מנת חלקו של מרבית העם.

אנחנו לא יודעים, למשל, האם היו עברים שהתחמקו מחוויית העבדות במצרים, ואנחנו לא יודעים אם היו עשירים בעלי אחוזות שהצליחו לחיות יפה בארץ הזרה. יכול להיות אפילו שמשה לא הוציא ממצרים את כל בני ישראל, ובדומה לשיבת ציון שאחרי הצהרת כורש ב-538 לפנה״ס, יצאו ממצרים רק חלק מבני ישראל – וחלק נשאר ונטמע בתרבות ובדת המצרית?

בכל אופן, מחאתו של אלוהים יוצאת מנקודת הנחה שכל עם ישראל סבל בבניית ערי המסכנות במצרים, ולכן כל העם המצרי כולו צריך לסבול את מכותיו של אלוהים. עונש קולקטיבי על חטא קולקטיבי.

קחו אחריות. כולכם.

הנרטיב של מכות מצרים רוצה אפוא ללמד אותנו משהו על אחריות קולקטיבית, ועל כך שגם עַם שלם יכול (ולעתים צריך) לשאת באחריות על מעשיהם הרעים של מנהיגיו.

ובכלל, ספר שמות הוא ספר שמחדד כל הזמן את המתח שבין אחריות היחיד ואחריות החברה. החל מהריגת בניהם של העִבְרִים מחשש שימרדו במלכות (״פן ירבה… ונוסף גם הוא על שנאינו ונלחם בנו״), דרך ניסיונות ההתחמקות של משה מהנהגה (״מי אנכי כי אלך לפרעה״, וכלה בעובדה שלראשונה בספר שמות מוגדרת משפחתו של יעקב כ׳עם׳. זה קורה כיוון שהמצרים הם ׳עם׳, ופרעה משליך את ההגדרה הזו גם על הקבוצה האתנית הזרה שיושבת בארצו. בעצם, מעניין לשים לב שמי שהופך את משפחת יעקב ל׳עם׳ הוא דווקא המלך המשעבד של אותו עם אומלל.

ספר שמות הוא הספר שבו משפחה הופכת לעם; הספר שבו מנהיגותו הכריזמטית של משה מאפילה על אחדים בתוך העם (ראו למשל את מחלוקת קורח ועדתו על שליטה וכוח);הספר שבו נחשון בן עמינדב קופץ לים סוף ומוביל אחריו עם שלם באומץ, העזה והקרבה עצמית; ולבסוף, ספר שמות הוא הספר שבו עם שלם, על נשיו וטפו, נענש באכזריות בלתי נתפסת על עבדותם של בני ישראל במצרים.

חמלה אינה חולשה

קשה שלא לרחם קצת על פשוטי העם המצרים בסיפור הזה. אבל אני לא מתבייש בכך שאני מרחם עליהם. אני מאמין שהכרה בסבלו של הצד ה׳אויב׳ הופכת אותנו לחזקים יותר מולו, לא חלשים יותר. אני מאמין שקריאה הומניסטית אמיתית בתנ״ך אינה מסוגלת לפטור את פרשת מכות מצרים בנפנוף יד ולומר ״נו, כנראה הגיע להם״.

העוצמה המוסרית שלנו כעם וכיחידים מתגלה דווקא במקום שבו אנחנו מרחמים על האויבים שלנו ומפגינים כלפיהם אמפתיה. יקראו לנו ״יפי נפש״, ״אוטו-אנטישמיים״, ״אוהבי ערבים/סודנים/בדואים/אתיופים/רוסים וכו׳ וכו׳. אז שיקראו… אנחנו יודעים שֶׁעַם שיצא מעבדות לחירות בזכות מחאה אלוהית (אלימה) – חייב לעמוד על דמותו המוסרית ולהציב גבולות. אמנם נכון הדבר שכל אדם ואדם נברא בצלם אלוהים. ״חביב אדם שנברא בצלם״, כתוב. אבל אני מאמין שאנו חוטאים חטא מוסרי חמוּר (וגם חטא דתי, אולי) אם אני סבורים שכיוון שלאלוהים מותר להכות באכזריות, כך גם לנו. מכות מצרים מהוות לנו, אם כן, ציווי מוסרי ולקח לבאות. להיות פקוחי עיניים ואמפתיים כלפי סבלו של האחר.כן – גם אם הוא אויבנו המושבע.