יצא לי לבקר לא מזמן באחד מרובעי ההייטק והמסחר של תל אביב בשעת צהריים מוקדמת, השעה שבה יוצאים אנשי ונשות הבנקים, הסטארטפים והבורסה לארוחת צהריים באחד מהמקומות שמכבדים תן-ביס לאורך הרחוב. כמו ב״מתקפת הזומבים״, יורדים מאות גברים ונשים מקומות המשרדים, מחוייטים ומטופחים ברמה כזו או אחרת, ותרים אחרי הפסקה משגרת המשרד ואחרי צלחת סלט או פאד תאי.
למרות שהיו לבושים באלגנטיות, שמתי לב שכולם לבושים פחות או יותר אותו הדבר. אותם צבעים אפורים, כחולים, שחורים. לרוב, צבעים כהים – אם כי בקיץ בטח היה אפשר למצוא גם צבעים קצת יותר שמחים – ועדיין, מאופקים.
למחרת בבוקר חזרתי לבית הספר בו אני מלמד וניסיתי להסתכל אילו צבעים בחרו התלמידים לחולצת בית הספר שלהם. באופן לא כל כך מפתיע, אולי, הרוב המכריע של החולצות היה לבן, שחור, אפור או כחול. גם הסווטשרטים לא הפגינו צבעוניות מיוחדת, ורק כמה קרעים אסורים במכנסיים הפגינו מרדנות מסוימת.
אפור, כחול ומרדנות מאופקת. צילום אילוסטרציה.
שבוע לאחר מכן מגיע החג הידוע, שהפך מזמן מחג בן יומיים לנשף בן שבוע ימים. יום ראשון – תחפושות של חיות. יום שני – יום אוהדים. יום שלישי – יום צבעים וגאווה.רביעי – פיג׳מות, וכו׳ וכו׳ עד אותו היום החגיגי שבו כולם מתחפשים כאוות נפשם בחגיגה צבעונית ומשמחת.
אם כך, למה פורים נראה כל כך שונה מהיום-יום שלנו? נסתכל בפרשת השבוע וננסה לענות על זה.
כך מצווה אלוהים על משה, בספר שמות פרק ח״כ:
וְעָשִׂיתָ בִגְדֵי-קֹדֶשׁ, לְאַהֲרֹן אָחִיךָ, לְכָבוֹד, וּלְתִפְאָרֶת.
וְאַתָּה, תְּדַבֵּר אֶל-כָּל-חַכְמֵי-לֵב, אֲשֶׁר מִלֵּאתִיו, רוּחַ חָכְמָה;
וְעָשׂוּ אֶת-בִּגְדֵי אַהֲרֹן, לְקַדְּשׁוֹ – לְכַהֲנוֹ לִי.
וְאֵלֶּה הַבְּגָדִים אֲשֶׁר יַעֲשׂוּ:
חֹשֶׁן וְאֵפוֹד וּמְעִיל, וּכְתֹנֶת תַּשְׁבֵּץ, מִצְנֶפֶת וְאַבְנֵט;
וְעָשׂוּ בִגְדֵי-קֹדֶשׁ לְאַהֲרֹן אָחִיךָ, וּלְבָנָיו לְכַהֲנוֹ לִי.
וְהֵם יִקְחוּ אֶת-הַזָּהָב, וְאֶת-הַתְּכֵלֶת וְאֶת-הָאַרְגָּמָן,
וְאֶת-תּוֹלַעַת הַשָּׁנִי, וְאֶת-הַשֵּׁשׁ.
וְעָשׂוּ, אֶת-הָאֵפֹד:
זָהָב תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן תּוֹלַעַת שָׁנִי, וְשֵׁשׁ מָשְׁזָר מַעֲשֵׂה חֹשֵׁב.
שְׁתֵּי כְתֵפֹת חֹבְרֹת, יִהְיֶה-לּוֹ אֶל-שְׁנֵי קְצוֹתָיו וְחֻבָּר.
וְחֵשֶׁב אֲפֻדָּתוֹ אֲשֶׁר עָלָיו, כְּמַעֲשֵׂהוּ מִמֶּנּוּ יִהְיֶה:
זָהָב, תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי–וְשֵׁשׁ מָשְׁזָר.
הדבר הראשון שמעניין לשים לב אליו, הוא הדיוק והפירוט בהוראות לביגוד הכוהן הגדול ובניו, פרחי הכהונה. כמו בהוראות לבניית המשכן ובית המקדש, כך גם בעיצוב הבגדים למשכן – כולם צריכים לכבד את המעמד שלשמם נוצרו. במובן מסוים אפשר להבין, אם ככה, למה גם אנחנו מתאימים את הביגוד למאורע או קונים בגדים לפני חתונות וראיונות עבודה. ביגוד משדר כוונה, הוא מעצב את האופן שבו האחר תופס אותנו.
הדבר השני המעניין הוא האופן שבו מכונים מעצבי האופנה של הכהן הגדול: ״כָּל-חַכְמֵי-לֵב, אֲשֶׁר מִלֵּאתִיו, רוּחַ חָכְמָה״. התיאור הזה דומה מאוד לתיאור של בצלאל בן אורי, שעיצב את כלי הקודש למשכן, ועל שמו נקרא בית הספר הידוע לעיצוב ולאמנות. כך נאמר רק שני פרקים מאוחר יותר: ״רְאֵה, קָרָאתִי בְשֵׁם, בְּצַלְאֵל בֶּן-אוּרִי בֶן-חוּר, לְמַטֵּה יְהוּדָה. וָאֲמַלֵּא אֹתוֹ, רוּחַ אֱלֹהִים, בְּחָכְמָה וּבִתְבוּנָה וּבְדַעַת, וּבְכָל-מְלָאכָה״.
מי שעוסק באמנות מתמלא ברוח אלוהים, וליבו מלא חוכמה. החוכמה האמנותית אינה חוכמה שכלית, אלא ״חוכמת לב״, דהיינו חוכמה שבאה מאינטואיציה אסתטית חזקה, אותה יש להשלים עם עבודה קשה והשכלה, מן הסתם.
אבל הדבר הבולט ביותר הוא העובדה שבגדי הכהן אינם בגדים סולידיים, מה שהיינו מכנים היו ביגוד ״מכובד״. הם צבעוניים, מלאים בעיטורים ואבנים טובות. אם מישהו היה מתלבש כך ברחוב סתם ככה, גם לפני 3,000 שנה, סביר להניח שהיו מסתכלים עליו כעל מי ש״התחפש״.
רק בפורים אנחנו מרשים לעצמנו. למה? צילום מעמוד האינסטגרם שלי.
בגדי הכהן הם מיוחדים כמו שפורים הוא יום מיוחד. אנחנו לא מתחפשים, הרי, כל יום בשנה – אלא רק בפורים. אם היינו מתחפשים כל יום, פורים היה מאבד מהייחוד, מהקסם ומהכיף שלו מהר מאוד. ביום יום, לעומת זאת, החברה שלנו מקדשת איפוק, לבוש בצבעים סולידיים, אפילו אפורים. למה?
השאלה הזו בעצם מצביעה על נטייה חברתית יותר רחבה: אנחנו חוששים מייחודיות. החברה הישראלית לא מטפחת ייחודיות, צבעוניות וביטוי עצמי חופשי. היא מכניסה אותנו לתכתיבים ברורים של לבוש, התנהגות ודיבור – וכל דבר שחורג מהתבניות הללו מוגדר כ׳חריג׳, ׳אקצנטרי׳ או ׳פרובוקטיבי׳.
בגדי הכהונה מדגימים את העיקרון שעומד בבסיסו של פורים: לאדם אחד מותר להתלבש בבוטות וצבעוניות, כי לשאר אסור. ביום אחד בשנה מותר לנו להתחפש ולהיות צבעוניים – כי בשאר השנה אסור לנו. אנחנו חיים בחברה שלא מטפחת חד-פעמיות, אלא פס-ייצור. וה״חריגים המקובלים״ הללו, הן הכהן הגדול והן פורים, תוחמים את גבולות המותר והאסור ומשאירים אותנו, בכוונה תחילה, בגבולות ה״מסודר״, ה״מהוגן״ וה״מאופק״.
אם כך, אני מציע שנלמד מהכהן הגדול ומפורים בדיוק את ההיפך: ״לקבל את השונה״ זו לא סיסמה של משרד החינוך, אלא זה אתגר אמיתי. לקדש את הייחוד ואת השונות, ולא את הקונפורמיזם האפרפר-כחלחל המוכר.