“מה כל כך בוער לכם להתפלל מול קיר אבנים שנבנה לפני 2000 שנה?״ (טוקבק טיפוסי, נצפה אלפי פעמים בגרסאות שונות).
נכון. לא בוער לי בכלל להתפלל מול קיר אבנים שנבנה לפני 2,000 שנה. למען האמת, אני לא מתפלל בכלל. אני לא רואה בזה מרכיב חיוני בחיים שלי. אז למה אני רץ להגן על מאבקן של נשות הכותל? ובאופן יותר ברור – למה אני חושב שזה האינטרס של כל חילוני וחילונית בישראל להצטרף למאבקן של נשות הכותל?
המאבק של נשות הכותל הוא על זכות התפילה בעזרת הנשים כמנהגן. חלקן נשים רפורמיות, חלקן אורתודוכסיות, אבל הן רוצות להתפלל בכותל כפי שאורח חייהן הדתי מנחה אותן: הן רוצות לקרוא בספר התורה, לעטות טלית, להתפלל במניין שוויוני ללא מחיצה וכיוצא באלה מנהגים דתיים שמאפיינים הרבה מאוד נשים דתיות פמיניסטיות מזרמים שונים.
נשים וגברים מתפללים ללא מחיצה בכותל, ראשית המאה ה-20.
למעשה, נשות הכותל זו בכלל תנועה אורתודוכסית ביסודה, שקמה אחרי מלחמת ששת הימים כשנקבעו סדרי התפילה בכותל כבית כנסת אורתודוכסי. התפילה בכותל הייתה די אקראית עד תחילת המאה ה-19, אז נהיה הכותל לראשונה מוקד משיכה מסיבי. בתחילת המאה ה-20 החלו תושבי הרובע היהודי לשים מחיצה עראית, בניסיון לקבוע עובדות בשטח אל מול התושבים הערביים ולמסד את זכותם על הכותל – אמירה שהיא לא פחות לאומית ופוליטית מאשר דתית.
בהדרגה ולא-בלי מאבקים, הפך הכותל לבית כנסת אורתודוכסי תחת כיפת השמיים. הפיכתו באופן רשמי לנכס ברשותו של הזרם האורתודוכסי הושלמה ב-1967, עת נכבשה ירושלים, הורחבה שכונת המוגרבים הדלה ונמסרו ״זכויות״ השליטה ברחבה החדשה למשרד הדתות שנשלט בידי הציונות הדתית.
המאבק נגד נשים
המחיצה הפכה עובדה קיימת, וכל מי שביקר או ביקרה בכותל שמה לב שלא מדובר רק במחיצה שמפגינה את השליטה האורתודוכסית, שלא לומר החרדית. אבל אני כגבר מה יש לי להלין. אני יכול לבוא במכנסיים קצרים וגופיה, ואף אחד לא ממש יעיר לי. השליטה החרדית בכותל מאוד נוכחת כשמדובר בנשים. נשות המצווה ממהרות לעטוף כל בת ישראל ותיירת אומללה בשל או בצעיף, אם במקרה הגעת במכנס קצר תזכי, אם בת מזל את, גם לנזיפה קלה. להתפלל לצד אישך או בנייך לא תוכלי, וגם הם לא יוכלו להניח פתק משותף ביחד עמך.
השליטה החרדית בכותל היא אפוא לא רק חרדית, היא גם גברית. וכאן אני מגיע לנקודה: המאבק של רב הכותל, המגובה באיתנות על ידי ממשלת ישראל לדורותיה, הוא לא על ״מנהג המקום״. כל מי שיש לו פייסבוק ראה מתישהו בשנים האחרונות את התמונות המפורסמות של נשים וגברים מתפללים ביחד בכותל לפני קום המדינה. ״מנהג המקום״ הוא הניסיון הפוליטי, הכוחני, של גברים חרדים לקבוע לכולנו איך נתנהג במקום שקדוש לעם כולו. אם במקרה חשוב לך הכותל מבחינה דתית, זה טוב ויפה כל עוד אתה מתנהג כפי שקבעה היהדות החרדית, שומרי שלומי ישראל, נוטרי התורה ואוחזי השרביט. אם את במקרה אורתודוכסית ליברלית, פמיניסטית, רפורמית, קונסרבטיבית או רחמנא ליצלן חילונית – זו בסה״כ בעיה שלך. וזה נכון גם לגבי גברים.
אברך קורע סידור רפורמי, 7.7.16 במהלך תפילת נשות הכותל ותומכים במחאה על החלטת היועמ״ש למנוע תפילת ראש חודש של התנועה.
אבל מה אכפת לך, אם אתה לא מתפלל?
אבל מה אכפת לך, שואלים אותי. אם אתה לא מתפלל, והכותל המערבי לא נושא בעיניך קדושה מיוחדת יותר מחוף בוגרשוב או ממשכנות שאננים – מה אכפת לך ממאבק בין-דתי שמנהלות נשים דתיות מול גברים (וגם נשים) דתיים אחרים?
זהו בדיוק העניין. כיוון שזה מאבק על כוח ועל שליטה, זה לא מאבק בין-דתי בלבד. והוא לא עומד לבדו. השליטה של רב הכותל ושל היהדות האורתודוכסית על הסדרי התפילה מתחברת גם לעובדה שאנחנו לא יכולים להתחתן ולהיקבר בישראל כראות עינינו, אנחנו לא יכולים לנסוע בתחבורה ציבורית בשבתות וחגים, ובאופן כללי אנחנו לא יכולים להתנער מהלפיתה האלימה על חיינו, לפיתה של דת שאולי אנחנו מכבדים ומכבדות – אבל בסוף היום מדובר על תפישה דתית שאנחנו לא חלק ממנה. למה יהודי ויהודייה בישראל (או יהודי ויהודי ויהודייה ויהודייה וכו׳ וכו׳) לא יכולים להתחתן כמנהגם? איך קרה שמדינת ישראל, מדינת העם היהודי – היא המדינה היחידה שאין בה חופש דת ומנהג ליהודים?
השליטה האלימה של רב הכותל ושל סדרניו צריכה להדאיג את כולנו, לא רק כי היא מכאיבה בנפשותינו הפלורליסטיות. אלא גם כי היא מטאפורה מעולה לחיים שלנו בישראל, ולחירות שנגזלת מאיתנו יום יום בחסותה של הגמוניה פוליטית שלא משרתת את מרבית אזרחי המדינה.
החילוניים והמסורתיים הם הזרם היהודי הגדול ביותר במדינת ישראל. הרפורמה היא הזרם הגדול ביותר ביהדות ארצות הברית העוצמתית. ועדיין, אנחנו נותנים למיעוט אלים לשלוט באורח החיים שלנו ובמקומות הציבוריים שלנו. רחבת הכותל אינה רכושה של האורתודוכסיה החרדית. מדוע החיים שלנו כן?
* לאחרונה (במהלך 2016) זכיתי להשתתף במחקר מרתק בתחום הפילוסופיה הפוליטית שעוסק במושג ׳מנהג המקום׳ בהקשר של מאבק נשות הכותל. אפרסם עוד כשאוכל.