פרשת השבוע היא שיא נאומו של משה אל העם, נאום שמשתרע על פני ספר דברים כולו. בדבריו אל העם מציב משה באופן הברור ביותר את השכר והעונש האלוהי, בצורה שתלווה את העם משך אלפיים שנות גלות.
״וְהָיָה כִי-יָבֹאוּ עָלֶיךָ כָּל-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה, אֲשֶׁר נָתַתִּי, לְפָנֶיךָ; וַהֲשֵׁבֹתָ, אֶל-לְבָבֶךָ, בְּכָל-הַגּוֹיִם, אֲשֶׁר הִדִּיחֲךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ שָׁמָּה. וְשַׁבְתָּ עַד-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, וְשָׁמַעְתָּ בְקֹלוֹ, כְּכֹל אֲשֶׁר-אָנֹכִי מְצַוְּךָ, הַיּוֹם: אַתָּה וּבָנֶיךָ, בְּכָל-לְבָבְךָ וּבְכָל-נַפְשֶׁךָ. וְשָׁב יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֶת-שְׁבוּתְךָ, וְרִחֲמֶךָ; וְשָׁב, וְקִבֶּצְךָ מִכָּל-הָעַמִּים, אֲשֶׁר הֱפִיצְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, שָׁמָּה. (דברים ל׳ א׳-ג׳).
לאמור, אם תשמעו בקולי ותקיימו את מצוותיי – תשובו אל הארץ מהגלות הארוכה שאליה שלחתי אתכם. ואם לא? ״גָּפְרִית וָמֶלַח, שְׂרֵפָה כָל-אַרְצָהּ–לֹא תִזָּרַע וְלֹא תַצְמִחַ, וְלֹא-יַעֲלֶה בָהּ כָּל-עֵשֶׂב: כְּמַהְפֵּכַת סְדֹם וַעֲמֹרָה, אַדְמָה וּצְבֹיִים, אֲשֶׁר הָפַךְ יְהוָה, בְּאַפּוֹ וּבַחֲמָתוֹ״. (דברים כ״ט כ״ב).
למרות שלכאורה משה אומר את הדברים רגע לפני הכניסה לארץ, קשה שלא לקרוא את הפסוקים הללו כהבטחה לגולים, אולי לגולי בבל, שישובו לארץ אם ישובו מדרכם הרעה. רגע לפני שאנו נכנסים לעשרת ימי התשובה, יש כאן קריאה ברורה לעם להתחיל בתהליך של תיקון.
אבל הפרשה שלנו היא לא רק תביעה נבואית זועמת לתקן את המידות. היא גם טקסט מדרבן ומשכנע. משה רוצה שהעם יבין שהתיקון שהוא צריך לעשות הוא אינו משימה בלתי אפשרית.
כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם–לֹא-נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ, וְלֹא רְחֹקָה הִוא. לֹא בַשָּׁמַיִם, הִוא: לֵאמֹר, מִי יַעֲלֶה-לָּנוּ הַשָּׁמַיְמָה וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ, וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ, וְנַעֲשֶׂנָּה. וְלֹא-מֵעֵבֶר לַיָּם, הִוא: לֵאמֹר, מִי יַעֲבָר-לָנוּ אֶל-עֵבֶר הַיָּם וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ, וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ, וְנַעֲשֶׂנָּה. כִּי-קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר, מְאֹד: בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ, לַעֲשֹׂתוֹ. רְאֵה נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיּוֹם, אֶת-הַחַיִּים וְאֶת-הַטּוֹב, וְאֶת-הַמָּוֶת, וְאֶת-הָרָע…. הַעִדֹתִי בָכֶם הַיּוֹם, אֶת-הַשָּׁמַיִם וְאֶת-הָאָרֶץ–הַחַיִּים וְהַמָּוֶת נָתַתִּי לְפָנֶיךָ, הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה; וּבָחַרְתָּ, בַּחַיִּים–לְמַעַן תִּחְיֶה, אַתָּה וְזַרְעֶךָ”. (דברים ל׳ י״א-י״ט).
לא בשמיים היא. אחד המשפטים הנפלאים בתרבות העברית, מציב את האחריות המלאה בתחומו של האדם. ״ובחרת בחיים, למען תחיה״. הרשות נתונה לך לבחור – ולפניך מוטלים לא אחרים מאשר החיים והמוות, הטוב והרע. כל בחירה שאנחנו עושים היא גורלית, שכן בכוחה לשנות את העולם. הבחירה היא מוחלטת, היא לא מסויגת, היא לא מוכתבת מלמעלה – והיא שלנו בלבד לעשותה. והיא גם קרובה אלינו מאוד. בפינו, בלבבנו – ממש בהישג יד.
כשאנו נתקלים ביומיום הציבורי בשלל החלטות, נדמה לנו לעתים שאולי הן לא כל כך גורליות. מה זה משנה כמה מס יוטל על הגז הנשאב מבטן האדמה? למה זה חשוב בכלל אם המע״מ יהיה 17 או 18 אחוזים? ומה זה כל כך גורלי אם גיל הפנסיה יועלה או לא?
ההחלטות האלה אולי נראות לא חשובות במבט מלמעלה, מהכיסאות המרופדים של וועדות הכנסת ושל הלוביסטים היושבים במליאה. אבל הן מאוד גורליות למאות אלפי ומיליוני אזרחים, שחצי האחוז הזה משמעו האם יעקלו את הבית או לא, האם הילד יאכל ארוחת צהריים או לא, האם לשלם עבור הטיול השנתי או לא.
מעשייה חסידית מספרת על סנדלר שישב ותיקן סנדלים כל הלילה. עבר לידו רב חשוב ושאל אותו מדוע הוא עובד לאור הנר ולא חדל מעבודתו. הסנדלר ענה לו, ״כל עוד הנר דולק, אפשר עוד לתקן״. אנו צריכים לזכור שהבחירה בידינו, ועלינו רק לעשותה. אנו צריכים לתבוע מנציגינו בעירייה, בממשלה ובכנסת – לזכור ש״לא בשמיים היא״ ושהבחירה בידינו ובידם.
כל עוד אנחנו כאן, עוד אפשר לתקן את החברה בה אנו חיים. עוד לא מאוחר מדי, אבל צריך לזכור שכל החלטה שלנו, גדולה כקטנה – היא גורלית. שתהיה לכולנו שנה טובה, של בחירה בטוב.
עתיד להיות מפורסם בוואלה! יהדות. לינק יתווסף בהמשך.