אסור לנו לקפוא על שמרינו | פרשת כי תשא

אסור לנו לקפוא על שמרינו. אסור לנו להפוך מצווה, כל מצווה, לעגל מזהב. מצוות, אורחות חיים, ערכים – כל אלה דברים דינמיים, משתנים, שמוטל עלינו להתאים אותם למציאות החיים שלנו ולאופן שבו אנחנו מעוניינים לחיות את חיינו.

פורסם לראשונה באתר בינ״ה

פרשת כי-תשא מתחילה במצווה חברתית, ומסתיימת בחטא האולטימטיבי. בראשיתה של הפרשה נדרש כל אחד בעם לתת מחצית השקל לבניית המשכן. במונחי ימינו, זהו מס ׳ניטרלי׳, לא פרוגרסיבי: ״מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה, וָמָעְלָה–יִתֵּן, תְּרוּמַת ה׳. הֶעָשִׁיר לֹא-יַרְבֶּה, וְהַדַּל לֹא יַמְעִיט, מִמַּחֲצִית, הַשָּׁקֶל–לָתֵת אֶת-תְּרוּמַת ה׳, לְכַפֵּר עַל-נַפְשֹׁתֵיכֶם״.

מטרתו של המס הזה ״לכפר על נפשותינו״. במסורת הנוצרית כיפר המשיח על נפשותיהם של המאמינים באמצעות מותו על הצלב, ואילו בתרבות היהודית פדיון החטאים נעשה באמצעות כסף, על מנת שלא לבזבז חיי אדם. כמו בפדיון בכורות, גם מצוות מחצית השקל נועדה להחליף את הקורבן האולטימטיבי – חיי אדם – בקורבן כספי, שהוא בסך הכל סמלי.

בני ישראל מתחייבים בנפשם לעבוד את אלוהים, ועל מנת להביע את מחויבותם זו, הם נותנים מס סמלי, שווה לכל כיס, שנועד לקיים את מבנה הציבור הראשון שלהם כעם. אם ריבונות נמדדת לפי זה שגובים מיסים ושיש מבני ציבור שנועדו לכולם, אפשר להודיע לח״כ סתיו שפיר ולשר נפתלי בנט שהתווכחו השבוע בסערה ״איפה נוצר העם היהודי״, שפרשת ׳כי תשא׳ הנערכת במדבר היא אופציה אפשרית.

וממצוות חצי השקל וההתחייבות לאלוהים, עובר המספר המקראי להדגים לנו כיצד שובר עם ישראל את הברית שזה עתה כרת עם אלוהיו – עת התחייב בנפשו. חטא העגל הוא ״החטא הקדמון״ היהודי, והוא משמש עד היום כמיתוס מכונן לחוסר נאמנות, לכפירה, להליכה אחרי מקסמי שווא ולרדיפה אחרי צרכים כוזבים. אבל האמנם מביע חטא העגל חוסר נאמנות לאלוהים? או שאולי ההיפך הוא הנכון?

״תלמידי הרבי מקוצק שוחחו ביניהם. מפני מה כתוב ״הִשָּׁמְרוּ לָכֶם, פֶּן-תִּשְׁכְּחוּ אֶת-בְּרִית יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם, אֲשֶׁר כָּרַת, עִמָּכֶם; וַעֲשִׂיתֶם לָכֶם פֶּסֶל תְּמוּנַת כֹּל, אֲשֶׁר צִוְּךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ.״ ולא נאמר: "אשר אסר עליך ה' אלהיך״? הצדיק, ששמע את דבריהם, נתערב בשיחתם. "התורה מזהירה אותנו", אמר, "שלא לעשות מאיזה דבר שציווה עלינו אלהינו מין פסל של אליל״ (מרטין בובר, ״אור הגנוז״, עמ׳ 435).

החסיד מזהיר אותנו שלא להפוך מצווה שנתן לנו אלוהים בסיני לעגל של זהב. כאן מסתתרים שני מסרים חשובים. ראשית, שבמעשה העגל ביקש העם את אלוהיו. הוא לא ביטא חוסר נאמנות לרעיון של אלוהים, אלא אדרבא – הם חיפשו את אלוהים בכל מאודם ובכל לבבם. וכמו ילד קטן שמושך לחברתו בצמה, הם פשוט לא ידעו איך לבטא את תשוקתם לאלוהים, אז הם בנו את הדבר היחידי שהם הכירו שסימל אותו בעבורם: עגל מזהב טהור. מסתבר אפוא שכבר במדבר סיני שאב העם היהודי מתרבויות שכנות. לפעמים זה נתפש כחטא, ולפעמים, כמו שאנחנו יודעים, זה עובר חלק.

המסר הנוסף החשוב כאן הוא המסר החדשני שמבטא החסיד בדבריו. אסור לנו לקפוא על שמרינו. אסור לנו להפוך מצווה, כל מצווה, לעגל מזהב. מצוות, אורחות חיים, ערכים – כל אלה דברים דינמיים, משתנים, שמוטל עלינו להתאים אותם למציאות החיים שלנו ולאופן שבו אנחנו מעוניינים לחיות את חיינו. אין זה כמובן אומר שאין בעולם ערכים מוחלטים ואמיתות שראוי ללכת לאורן – אבל זה בהחלט אומר שאסור לנו להפוך את האמיתות הללו לעגלי-זהב קפואים ומאובנים.

פורסם בקטגוריה כי תשא, ספר שמות, פרשת השבוע, עם התגים , , , . אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

*