אין גשמים יורדים אלא בשביל בעלי אמונה | מבט אינטרטקסטואלי

טשרניחובסקי חוזר מחדש לאמונה במושא התפילה שלו – האמונה באדם, ברעות ובעתיד. אמונה זו מביאה אותו לשלמות. "בַּרְזֶל-כְּבָלָיו יוּסַר מֶנּוּ, עַיִן-בְּעַיִן יִרְאֶה אוֹר". זוהי התפתחות נוספת בדיאלקטיקה האמונית של האדם, ההתפתחות האנושית שחז"ל מציגים בטקסט. האמונה, טוען רב אמי, איננה מוצג של קבע בליבו של אדם. גשמים יורדים למען מי שניתן לתת בו אמון, לכרות איתו ברית. רב יהושע בן לוי מוסיף ואומר – רק מי ששב ומחדש את הקשר, את אותה הברית, ונותן מחדש אמון בכוחו היוצר והמתפלל, עשוי לזכות בגאולה.


"אין גשמים יורדין אלא בשביל בעלי אמנה", אומר רבי אמי ((הסוגיה הנדונה מובאת בילקוט שמעוני לספר תהלים, תתל"ד (סימן י"ב) וכן במסכת תענית ח' ע"א.)), ומתכוון כנראה לאנשים שניתן לסמוך עליהם, שאפשר לתת בהם אמון. רב אשי יודע שגשמים בתורה מובטחים רק למקיימים את הברית. בעבודה זו ננסה לנתח את הקשר שבין הברית ובין האמונה, וננסה להציע מודלים אמוניים שונים הנובעים ופורצים מתוך הטקסט במסכת תענית.

לאה גולדברג

למי שאינו מאמין. לאה גולדברג

"בעלי אמנה" ו"בעלי אמונה" הם מושגים קרובים מאוד. מתקיימת ביניהם זיקה לא רק סמנטית כי אם ערכית ((כך גם מסביר א.א. אורבך בספרו חז"ל – פרקי אמונות ודעות, (ירושלים תשל"ו), עמ' 27-28.))

. האמונה – על פי תפישתו של רב אמי – היא אמנה חברתית, היא ברית  שיש לקיים.  האמונה שאין גשמים יורדים אלא עבור המאמינים המקיימים את ברית ה' היא אקסיומה בסיסית ביותר בכתיבה היהודית לדורותיה, אם כי יתכן ואין הדבר ייחודי לכתיבה היהודית ((אדמיאל קוסמן, למשל, עורך השוואה בין סיפור חוני המעגל ובין סיפור הורדת גשמים בתרבות הסינית. מובא ב: קוסמן, אדמיאל, "מוריד הגשם הסיני ומורידי הגשם היהודיים", הארץ – תרבות וספרות, י"ב באלול תשס"א, 31.8.2001: ב 13.))

. התפילה להורדת הגשמים נקבעה בברכות שמונה עשרה והשבח לאלוהים על הורדת הגשמים מופיע כבר במשנה (("משיב הרוח ומוריד הגשם" נקרא בלשון חז"ל: "גבורות גשמים", כפי שמובא בבבלי, ברכות לג ע"א: "מזכירין גבורות גשמים – מאי טעמא? אמר רב יוסף: מתוך ששקולה כתחיית המתים, לפיכך קבעוה ב(ברכת) תחיית המתים. ושאלה (ותן טל ומטר) בברכת השנים – מאי טעמא? אמר רב יוסף מתוך שהיא פרנסה, לפיכך קבעוה בברכת פרנסה".))

. בפיוטים של מסורות ספרד ואשכנז מצויים כמה וכמה פיוטים שעניינם התחינה לגשמים ((ביניהם "שפעת רביבים", "מכסה שמים", "לשוני בוננת" ו – "אל חי יפתח" בנוסח ספרד, וכן "אף ברי אתת", "יטריח לפלג", ו"זכור אב" בנוסח אשכנז.)). מסכת תענית, שממוקמת בסדר מועד, עניינה עיסוק בדיני תעניות, בפרט בתעניות שהיה גוזר בית דין בזמן "עצירת גשמים".

במסכת מופיע גם הסיפור המפורסם על חוני המעגל ((הסיפור מופיע במשנה תענית, ג' מ"ח, ומורחב בתלמוד הבבלי, תענית כ"ג ע"א.)) שהיה משתמש בקרבתו היתרה אל האל, ואולי בעקשנותו היתרה, על מנת להוריד גשמים על הארץ. כשראו חכמים שהגשם חזק מדי ומשמיד את היבול, ביקשו ממנו שיפחית את הגשם. בקשותיו של חוני נענות כל העת, הוא מפחית את הגשמים עד  ש"ירדו כתיקנן עד שעלו כל העם אל הר הבית מפני הגשמים". לבסוף הוא מבקש מאלוהים להפסיק את הגשמים, ואלוהים נעתר לו – מוציא קרן שמש, וכל העם יוצאים לאסוף פטריות בשדה.

תיאור פסטורלי זה הוא לא רק סיפור שנועד להמחיש את קרבתו של חוני אל האל. הוא נועד להדגים את אמונתו העיקשת של חוני, שיודע את זכויותיו כצדיק גדול ((במסכת תענית כ"ג ע"א מצוינת גדלותו בתורה, ונכתב שהיה מתרץ כל קושיה שהקשו לו בבית המדרש.)) ועומד עליהן עד שהן נענות. הוא מכיר את האמנה עליה הוא חתום עם הקב"ה. הוא מפגין כוח עמידה עיקש אל מול האל, שמעט מזכיר את זה של אברהם אבינו ((המתמקח עם אלוהים על גורלם של בני סדום ועמורה, בראשית י"ח כ"ג-ל"ג.))

. עיקשות זו מדגימה את כוח אמונתו של חוני בברית שכרתו בני ישראל עם אלוהים. הוא מזכיר לו, ברמז אמנם, את אותה הברית שנאמר בה "וְנָתַתִּי מְטַר-אַרְצְכֶם בְּעִתּוֹ, יוֹרֶה וּמַלְקוֹשׁ" ((פרשת עקב, דברים י"א י"ד.)). חוני סבור כי העם קיים את חלקו בברית, וכי אלוהים צריך ל"רחם על בניו" ((בבלי, תענית כ"ג ע"א)).

חוני מנסה את אלוהים, הוא בוחן אותו. הוא מצטט את הנביא חבקוק שאומר "עַל-מִשְׁמַרְתִּי אֶעֱמֹדָה, וְאֶתְיַצְּבָה עַל-מָצוֹר; וַאֲצַפֶּה, לִרְאוֹת מַה-יְדַבֶּר-בִּי, וּמָה אָשִׁיב, עַל-תּוֹכַחְתִּי" ((חבקוק, ב' א'.)). כפי שבסיפור סדום ועמורה אלוהים מנסה את אברהם, ואברהם משיב לו מלחמה שערה ומנסה אותו בחזרה בוויכוח דקדקני על מספר הצדיקים, כך גם חוני סבור שאלוהים מנסה את העם ועל כן בודק ומנסה אותו בחזרה. אלמנט זה של "ניסיון", או התגרות אם נרצה, איננו מעשה של חוסר אמונה באל כי אם אמונה בכוחו היוצר והפועל של האדם, המצוי עם האל במערכת יחסים דואלית, מתמשכת  ודינמית על כל היבטיה. מכאן גם הביטוי של רב אמי, "אין גשמים יורדין אלא בשביל בעלי אמנה". לומר, שמערכת היחסים הזוגית עם האל מחייבת דינמיקה של "קח-ותן", ומחייבת את הבסיס האמוני היציב. בלעדיו אין שכר ועונש, אין גמול אלוהי לפעולה הארצית.

סיפור "החולדה והבור" ((הסיפור היה ידוע לבני דורם של חז"ל ועל כן לא מופיע בתלמוד הבבלי עצמו. המעשה מובא בפירוש רש"י ובתוספות: "ומה המאמין בחולדה ובור כך בהקב"ה על אחת כמה וכמה – פירושו מאמין בחולדה ובור. מעשה היה בנערה אחת היתה רוצה לילך לבית אביה והיה בור בדרך ונפלה ובא בחור אחד ואמר אם אני אעליך תנשאי לי? אמרה לו הן ונשבעו ביניהן שהוא לא ישא אשה אחרת והיא לא תנשא לאיש אחר ואמרו מי מעיד בינינו? והיתה חולדה אחת הולכת לפני הבור ואמרו אלו שנים בור וחולדה יהיו עדים בינינו והלכו לדרכם והיא עמדה בשבועתה והוא נשא אשה אחרת וילדה בן באת חולדה ונשכתו ומת וילדה לו בן שני ונפל לבור ומת אמרה לו אשתו מה זה המעשה שהגיע לנו שלא כשאר בני אדם? נזכר השבועה וסיפר לאשתו כל המעשה אמרה לו אם כן חזור וקחנה וכתב לה גט והלך ונשא את הבתולה והיינו דאמרי המאמין בבור וחולדה  שהעמידו (שקיימו) עדותן. (תוספות לתלמוד הבבלי תענית ח' ע"א).)) נועד להדגים את כוחה של אמונה, גם מבלי שהאל יהיה צד מוצק בחוזה. כל אמונה, אומרים חז"ל, מחייבת את בעליה. כל אמונה באשר היא, גם "האמונה באדם" נוסח טשרניחובסקי (("כִּי עוֹד אַאֲמִין גַּם בָּאָדָם, גַּם בְּרוּחוֹ, רוּחַ עָז", כותב שאול טשרניחובסקי בשירו "אני מאמין" (1892). מובא בתוך: שאול טשרניחובסקי, שירים, (הוצאת דביר: תל אביב, תשכ"ו), עמ' 29. השיר הפך למעין המנון חילוני המציג אפשרות של אמונה באדם, אמונה שאיננה תלויה באל ואיננה זקוקה לו.)). האמונה, על פי המודל הזה, היא התקווה הטרנסצנדנטלית להתפתחות, ליכולת של האדם ושל החברה האנושית להתקדם הלאה ולראות בשינוי. זהו מודל אמונה שהוא למעשה התקווה הדיאלקטית, מנוסחת אלפי שנים לפני הדיאלקטיקה ההגליאנית ((כוונתי לדיאלקטיקה ההיסטורית כפי שניתח אותה הפילוסוף הגרמני ג.ו.פ. הגל (Hegel, 1770-1831). לפי התיאוריה של הגל ההיסטוריה בנויה מתהליך המכונה 'דיאלקטי', מלשון 'שיחה'. על במת ההיסטוריה עולה תזה, כנגדה עולה אנטי-תזה ובהמשך מתבססת הסינתזה, המשלבת בין השתיים שקדמו לה. כנגד הסינתזה הזו (שכעת היא בגדר תזה) עולה אנטי-תזה חדשה, וחוזר חלילה. כך מתפתחים הרעיונות ההיסטוריים, וכך עולים ושוקעים משטרים ומבנים חברתיים. את הדיאלקטיקה ההיסטורית של הגל פיתח מרקס ואחריו הניאו-מרקסיסטים, לכדי תאוריה תרבותית רחבה המנסה לתאר את התפתחות הרעיונות.)). יתכן ותקווה זו, התקווה לשינוי ולהתפתחות, עשויה להוות מוקד לאמונה חילונית שאיננה תלויה באל.

אבי שגיא, במאמרו "קריאה אל עצמי" ((אבי שגיא, "קריאה אל עצמי", מקור ראשון – מוסף שבת,  י' חשוון תשע"ג, 26.10.12, http://goo.gl/f1ZeKo.)), מנסה לנסח את האדם כ"יש מתפלל", דהיינו יצור שטבוע בו הצורך לשאת תפילה. הוא כותב כי "בני אדם מייצרים לעצמם סדרים, מרחבי משמעויות שאותם הם תופסים כמובנים מאליהם. מרחבים אלו כוללים פרקטיקות, מיתוסים ואתוסים, שהם כה מובנים עד שאין שואלים עליהם שאלות. וכשאין שואלים שאלות, וכשהתשובות מייתרות כליל את השאלות, אנו שוכחים את עצמנו". שגיא קורא לאדם הדתי והחילוני כאחד "לחדש את התפילה", להחיות אותה. "השאננות והשגרה, הנינוחות והמובנות מאליה המובנות לתוך חיינו הן האיום הגדול על חיי האדם בכלל ועל התפילה בפרט. הכוח לחדש את התפילה ניזון ממעמקים – מהכוח לחדש את הקיום האנושי" ((שגיא, "קריאה אל עצמי", שם.)). שגיא תופש את התפילה כביטוי לאמונה, לקשר הנפשי עם התקווה להתחדשות ולשינוי.

רבי אמי יאמר שמי שמאמין בחולדה ובבור, כסמלים לאמונה "קטנה" כביכול, חזקה עליהם שאמונתם תתממש ותדרוש את התחייבויותיה. על כן קל וחומר מי שמאמין בקב"ה – "על אחת כמה וכמה", יאמר. אבל מה גורלו של מי שאיננו מאמין? לאה גולדברג בשירה מבקשת לתת דוגמה לאדם שאיננו מאמין, שאין לו תקווה לשינוי מבורך ממקור עתידי בלתי ידוע. ננסה לבחון את שירה לאור התפישה הזו.

                לְמִי שֶׁאֵינוֹ מַאֲמִין / קָשָׁה לִחְיוֹת הַשָּׁנָה. / הַשָּׂדוֹת מְבַקְּשִׁים בְּרָכָה, / הַיָּם מְבַקֵּשׁ אֱמוּנָה. / וְאַתָּה אֵינְךָ מְבַקֵּשׁ דָּבָר. / לִבִּי יָשֵׁן אֵת שְׁנָתוֹ / וַאֲנִי יְשֵׁנָה. / חֲלוֹמִי כְּבַד שְׁתִיקָה, / וּמֵתַי מְהַלְּכִים בִּשְׁנָתִי / כִּבְתוֹךְ מְצוּדָה עַתִּיקָה. / אֵיךְ אֶתְעוֹרֵר מִשְּׁנָתִי / וְאֵין בְּלִבִּי אֱמוּנָה, / וְאַתָּה אֵינְךָ מְבַקֵּשׁ דָּבָר? ((לאה גולדברג, "למי שאינו מאמין", עם הלילה הזה, [הוצאת ספריית פועלים: מרחביה, 1964], עמ' 44.))

גולדברג מבקשת להבין כיצד יתכן שהדמות שאליה היא פונה, איננה מבקשת אמונה. היא מציבה את האמונה כמקור כוחה, בלעדיו לא תוכל להתעורר בבוקר ((מעניין שבמילים " לִבִּי יָשֵׁן אֵת שְׁנָתוֹ, וַאֲנִי יְשֵׁנָה" היא מתכתבת בצורה יפה עם שיר השירים ה' ב': "אֲנִי יְשֵׁנָה, וְלִבִּי עֵר".)). היא טוענת שאפילו הים והשדות, שאין להם יכולת כביכול להתפלל, מוצאים להם מה לבקש. גם גולדברג רואה בגשם הסמל האולטימטיבי לאמונה. גם השדות וגם הים מבקשים מטר, על מנת להתחדש. והוא – איננו מבקש דבר. היא תמהה על כך, אבל בעצם התמיהה שלה חבויה ההנחה שהדבר אפשרי. שיש אנשים שאינם מתפללים, כי אינם מאמינים בדבר.

לאחר מכן ימשילו חז"ל את עצירת הגשמים לעצירת הילודה. "דומה לאישה שמחבלת ואינה יולדת" ((בבלי, תענית ח' ע"א.)), יאמרו. הם מקישים בדרך 'גזרה שווה' את הכתוב בספר דברים, "וְעָצַר אֶת-הַשָּׁמַיִם" ((דברים י"א י"ז.)) למה שכתוב בספר בראשית, "כִּי-עָצֹר עָצַר יְהוָה, בְּעַד כָּל-רֶחֶם" ((בראשית כ' י"ח.)). עצירת הגשמים, ממש כמו עקרות, היא סמל לבצורת קשה, לעצירתם המוחלטת של החיים. האמונה בהתפתחות החיים נשענת על מקורות מאוד גשמיים וברורים, גשם וילודה במקרה הזה, שבלעדיהם לא יתכן המשכם הסדיר של החיים ((ואכן בחרה השפה העברית לקשר את ה'גשם' עם ה'גשמיות'. בארמית 'גשם' הוא 'גוף', והגשם הוא הסמל האולטימטיבי לגשמיות. כך גם במילה 'הגשמה' שהיא ייחודית לשפה העברית. לעוד בנושא זה ראו תמר כץ, 'על הגשם והרוח', מתוך אתר האקדמיה ללשון עברית, שאלות ותשובות, י"ח בשבט תשע"א (נצפה: 11 בפברואר 2014), http://goo.gl/p4pzPZ.)).

במרכז הדיון, בין הסיפור על החולדה והבור ובין המסקנה המתבקשת שמסיק ריש לקיש על הילודה, ניצב דיון אחר, מעניין אף הוא. רבי יוחנן מביא את הפסוק "אֱמֶת מֵאֶרֶץ תִּצְמָח וְצֶדֶק מִשָּׁמַיִם נִשְׁקָף" ((תהלים פ"ה י"ב.)) על מנת להצדיק את אמירתו כי כל מי שמנסה ככל כוחו להיות צדיק, אמונתו משתלמת לו, מצדיקים עליו את הדין "מלמעלה" ועוזרים לו כוחות עליונים בתהליך התשובה שלו. מכאן מבין רבי חייא בר אבין בשם רב הונא את הפסוק " וּכְיִרְאָתְךָ עֶבְרָתֶךָ" ((תהלים צ' י"א.)). כלומר, ככל שהיראה שאתה מפגין גדולה יותר, כך העברה שאתה עשוי לעבור תזכה לעונש גדול יותר. ריש לקיש מבין מכאן את הפסוק "פָּגַעְתָּ אֶת שָׂשׂ וְעֹשֵׂה צֶדֶק בִּדְרָכֶיךָ יִזְכְּרוּךָ הֵן אַתָּה קָצַפְתָּ וַנֶּחֱטָא בָּהֶם עוֹלָם וְנִוָּשֵׁעַ", ורש"י מסביר כי השמח לעשות מעשי צדק, נוהגים בו בצדק, ואם יחטא נוהגים בו בחומרה רבה. רבי יהושע בן לוי אומר על אותו הפסוק: "כל השמח ביסורין שבאים עליו – מביא ישועה לעולם, שנאמר בָּהֶם עוֹלָם וְנִוָּשֵׁעַ" ((בבלי, תענית, ח' ע"א.)).

כל המהלך הפרשני הזה העוסק בצדיקים, באמונתם ובעונשים הצפויים להם – מביא אותנו בסופו של דבר לאמירה הקשה והמורכבת של ר' יהושע בן לוי. מדוע אדם צריך לשמוח בייסורים הבאים עליו? מדוע, אם הוא שמח בייסוריו, מביא הוא ישועה לעולם? מדוע ר' יהושע מפרש את הפסוק " בָּהֶם עוֹלָם וְנִוָּשֵׁעַ" בצורה כזו? ננסה להבין זאת דרך שירה של רחל "אני ואתה":

מַחֲשִׁים – אַתָּה וַאֲנִי, / מַמְתִּינִים – אֲנִי וְאַתָּה. / בְּסִתְרֵי עֻקְמָנִי עֲלָטָה / וּדְמָמָה בְּסִתְרֵי עֻקְמָנִי. /

לֹא אוֹשִׁיט אֶת יָדִי – הֲתָבִין? / לֹא אֹחַז בְּיָדְךָ לְהַנְחוֹת./ אֶחֱשֶׁה וְאַמְתִּין – לָאוֹת. / אֶחֱשֶׁה, אַמְתִּין.

כִּי תִלְעַג: "עִקֶּשֶׁת כָּמוֹךְ", / כִּי תִרְחַק – אַצְדִּיק אֶת הַדִּין. / גַּם אֲנִי, גַּם אַתָּה – נָבִין / נֶחֱשֶׁה, נִבּוֹךְ.((רחל בלובשטיין, בגני נטעתיך – כל שירי רחל, (הוצאת תמוז: תל אביב, 1986), עמ' 104.))

יש מי שיבין את השיר בתור פנייה לאהוב המתרחק. אני מעדיף לפרש את השיר כפנייה למושא התפילה של רחל. הוא מתרחק ממנה, אולי ביוזמתה ואולי לא, אבל היא מצדיקה את הדין ((אורבך טוען שהתביעה להצדיק את הדין האלוהי היא אפילו בגדר חובה. כך ב:אורבך, חז"ל – אמונות ודעות, עמ' 457.)). היא מקבלת על עצמה את הייסורים שבהתרחקות מושא תפילתה. היא מצויה במבוך אמונה ((רחל משתמשת במילה המופלאה עֻקְמָנִים. על פי מילונם של דוד ילין ויהודה גרזובסקי (גור) משנת תרע"ט (1919)  'עֻקְמָן' פירושו "בנין רחב ידיים שבו דרכים עקֻומות ומפֻתלות שקשה למצוא בו דרך לצאת ממנו". כלומר 'עֻקְמָן' הוא מבוך. ההסבר מובא מאתר האקדמיה ללשון עברית, שאלות ותשובות, http://hebrew-academy.huji.ac.il/sheelot_teshuvot/MivharTeshuvot/Pages/15111101.aspx, (נצפה: 3 בפברואר 2014).)).

בהקשר זה כותבת רבקה שכטר כך:

"אמונה היא דבר נעלם, אפילו לא פעולה, אפשר להגדירה רק במינוח מיסטי. אולי אפשר לחזור ולהזכיר בהקשר לאמונה את דבריו של הובס… הוא טוען שהמלך הוא מלך כל עוד נתיניו מאמינים בו שהנו בתפקיד זה. עלינו כאן להיכנס למבוך מיסטי, מבוך 'אמונה', שהיא אפילו אינה פעולה, אבל היא משמשת כיסוד מאחד קבוצה מסביב לקוד תרבותי, קוד דתי, מסביב למושג כמו שלטון של מלך. היא, האמונה, גם ביסוד יצירת השפה, הרי כל מלה שהאדם יוצר זקוק להסכם הזולת, להסכם הקהילה, המלה זקוקה לאמון הקהילה שאכן היא מסמלת עצם או פעולה" ((רבקה שכטר, מתוך אוניברסיטה ווירטואלית – פילוסופיית השפה, שעור 190 – המוח הקיבוצי, ה', 25 ביולי 2010 (נצפה: 3 בפברואר 2014), http://rivkas.wordpress.com/author/rivkas/page/42/)).

הקביעה שאדם המקבל עליו ייסורים מביא ישועה לעולם ברורה יותר לאור דבריה של רחל המשוררת. היא מקבלת את הדין, כי זהו חלקה בעסקה. היא התרחקה מה"יש המתפלל" שבתוכה, היא הרחיקה את עצמה ממושא תפילתה, ועל כן היא מקבלת את הדין – להיות בודדה בעולמה. היא נבוכה אל מול בדידותה החדשה, אבל היא מבינה את שאירע לה. במובן הזה אומר רבי יהושע בן לוי, כי מי שמבין את מערכת היחסים בינו ובין מושא אמונתו, האלוהי או האחר, מסוגל להביא בכוחו זה את הישועה. ברגע שיבין שעליו להתקרב למושא תפילתו, לחזור ולחדש את התקווה לעתיד ואת האמונה בכוחו היוצר – יגיע למצב של גאולה שלמה, שנאמר "בָּהֶם עוֹלָם וְנִוָּשֵׁעַ". זו תהיה שמחת ייסוריו.

שאול טשרניחובסקי

שאול טשרניחובסקי. איור: ערן וולקובסקי, אתר הארץ

בהקשר הזה ראוי אולי לחזור ולסיים עם מילותיו של טשרניחובסקי – "כִּי עוֹד אַאֲמִין גַּם בָּאָדָם, גַּם בְּרוּחוֹ, רוּחַ עָז" ((ראו הערה 12 לעיל.)). טשרניחובסקי חוזר מחדש לאמונה במושא התפילה שלו – האמונה באדם, ברעות ובעתיד. אמונה זו מביאה אותו לשלמות. "בַּרְזֶל-כְּבָלָיו יוּסַר מֶנּוּ, עַיִן-בְּעַיִן יִרְאֶה אוֹר". זוהי התפתחות נוספת בדיאלקטיקה האמונית של האדם, ההתפתחות האנושית שחז"ל מציגים בטקסט. האמונה, טוען רב אמי, איננה מוצג של קבע בליבו של אדם. גשמים יורדים למען מי שניתן לתת בו אמון, לכרות איתו ברית. רב יהושע בן לוי מוסיף ואומר – רק מי ששב ומחדש את הקשר, את אותה הברית, ונותן מחדש אמון בכוחו היוצר והמתפלל, עשוי לזכות בגאולה.

פורסם בקטגוריה מאמרים, עם התגים , , , , , , , . אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

*