תרבות פוליטית היא תרבות פרשנית | על דין רודף ועל פרשת פנחס

משהו קטן על פרשת השבוע, ועל תרבות פוליטית.

פרשת השבוע היא פרשת פנחס, שמספרת את סיפורו של הכהן שהרג את זמרי בן סלוא, נשיא שבט שמעון. זמרי שכב עם אשת איש לעיני כל העם, והמקרא מספר כי מעשה הנבלה שלהם הביא על העם מגיפה. לכן פנחס הרג את שניהם (את זמרי ואת כזבי בת צור, האישה) בעת המעשה, ממש תוך כדי.
לימים מעשה זה של פנחס כונה ״דין רודף״. כלומר, ניסיון למנוע הרג על ידי רדיפת הפוגע והריגתו בטרם יספיק להרע עוד.
דוגמה לדין רודף כזה היא מעשיו של מתתיהו בספר מקבים: מתתיהו קפץ על הבמה עליה זבחו לאלוהי היוונים, והרג את המתייון בעודו במעשה.
מתתיהו הרחיב בעצם את ההגדרה של ״דין רודף״, וכיוון שראה במעשה העבודה הזרה פגיעה אנושה בחיים היהודיים, נטל את חייו של המתייון.
גם יגאל עמיר, אחרי רצח רבין, טען שעל ראש הממשלה חל ״דין רודף״ בגלל מעורבותו בהסכמי אוסלו, שלטענתו היו גובים חיי יהודים רבים.

מה שאני מנסה לומר כאן זה שתרבות (תרבות דתית בוודאי, אבל גם תרבות פוליטית) היא מעשה פרשני.
בית המשפט העליון בארה״ב סמך את פסיקתו האחרונה בנושא הנישואים הגאים על החוקה. לעומת זאת, בשנת 1875 אותו בית משפט עליון ממש פסק שעבד הוא קניין שאסור להפקיע אותו מבעליו, ואת הפסיקה הזו הוא סמך על אותה חוקה ממש – שכתובות בה אותן המילים.

תרבות פוליטית היא תרבות פרשנית. לטוב ולרע, לחיים ולמוות.
הצרה שלנו מתחילה כשאנחנו מפסיקים לפרש, ומתחילים לבדות ממוחנו. אם היינו קצת יותר מפרשים את הטקסטים המכוננים של מדינת ישראל (את מגילת העצמאות, למשל) – יכול להיות שהיינו מגלים תעצומות נפש אחרות, ומעצבים את המדינה קצת אחרת.

אולי גם אז הוויכוח על התרבות הפוליטית כאן היה קצת יותר אינטיליגנטי, וקצת פחות מתלהם ומתנשא וגזעני ומלא בבורות. ״משני הצדדים״, כמו שאומרים.