על הציווי החברתי של יום הכיפורים לאדם החילוני

פורסם לראשונה באתר בינ״ה – התנועה ליהדות חברתית

בימים ובשבועות האחרונים נשמעים קולות של אנשים המלינים על חוסר הנוחות שגורמת להם מחאת הנכים להעלאת קצבאות הנכות. חסימות כבישים המובילות לפקקים, עימותים עם המשטרה וחלוקת דוחות למפגינים שהפרו את הנחיות המשטרה.

ואכן, התמיכה הציבורית שהייתה למחאה בתחילתה מתחילה להישחק עקב חוסר הנוחות שהיא מעוררת באנשים. אחד הטוקבקים באתר החדשות ״דבר ראשון״ גרס: ״המחאה מוצדקת, אך הדרך לא, האזרח הקטן שרק רוצה לחזור הביתה להוציא את הילדים מהגן או בדרך לעבודה לא צריך לסבול וזה מוריד מהלגיטימיות של הדרך בה עושים את המאבק״.

מחאת הנכים בירושלים. צילום: עמוס בן גרשום, לע”מ

טענות כאלה הן מאוד נפוצות, והן מעידות משהו חשוב על פוליטיקה של שינוי חברתי בישראל. אנשים רבים מוכנים ״לתמוך״ בדברים שונים ומגוונים. בהעלאת קצבאות הנכים, בנישואים אזרחיים, בביטול המונופול על הכשרות, בשוויון לקהילת הלהט״ב, בסיום הסכסוך עם הפלסטינים ועוד. אבל השאלה היא לא ״במה אתה מוכן לתמוך״, בסקר טלפוני או בצורה תיאורטית בלבד. השאלה החשובה יותר היא כמה האדם מוכן לעשות עבור מה שהוא תומך בו.

אותו אדם שתומך עקרונית במחאת הנכים מוכן שהיא תתקיים רק במידה והיא לא מפריעה את סדר החיים הרגיל שלו, או במילים אחרות לא משפיעה עליו בשום צורה. זוהי תמיכה ריקה, חסרת משמעות.

נכון הדבר שפקקים זה לא דבר נעים. זה גורם לביטול פגישות, לבזבוז זמן ולזיהום אוויר. אבל אם אדם תומך בכנות במחאה להעלאת קצבאות הנכות, עליו להכיר בעובדה שמחאה זה לא דבר נעים ומנומס. שדמוקרטיה אמיתית אינה מתחילה ונגמרת בקלפי או בכיכר רבין, ושעבור מטרות חשובות לפעמים צריך להתאמץ קצת יותר.

איך כל זה קשור ליום כיפור?

יום כיפור ישראלי הוא דבר משונה. התרבות הישראלית החילונית הפכה את היום החשוב בשנה מחג של צום ועינוי הנפש, לחג שמרכזו הקהילה וההתכנסות הקהילתית. במרחבים העירוניים יוצאים רבבות אנשים בערב הכיפורים לרחובות, מתהלכים ונוסעים באופניים, לעתים מתכנסים בסלון לראות חמישה-שישה סרטים ברצף, ולפעמים יושבים על המרפסת ומשחקים משחק קופסה כזה או אחר.

המרכיב הקהילתי תמיד היה חשוב ביום הכיפורים, החל מימי המקדש בהם התכנס העם למרגלות ההר לראות את הכהן הגדול יוצא מקודש הקודשים בשלום, דרך בתי הכנסת בגולה ובארץ בהם התאספו יהודים ל׳כל נדרי׳, מוסף או נעילה. וגם היום, בתי הכנסת מהווים מרחב קהילתי חשוב גם עבור אלו שבימות השנה לא נוהגים לפקוד אותו.

אבל כל חג קהילתי על מנהגיו וטקסיו, צריך שתהיה מאחוריו משמעות. המשמעות של יום כיפור ישראלי, בעיניי, נושאת בתוכה מסר של סולידריות חברתית. אחד הטקסטים הכי חשובים שמעידים על כך הוא דווקא טקסט תנ״כי, שבמקורו נישא כנבואת זעם לעם ישראל על ששכחו את משמעותו האמיתית של יום הכיפורים:

קְרָא בְגָרוֹן אַל-תַּחְשֹׂךְ

כַּשּׁוֹפָר הָרֵם קוֹלֶךָ;

וְהַגֵּד לְעַמִּי פִּשְׁעָם, וּלְבֵית יַעֲקֹב חַטֹּאתָם.

וְאוֹתִי, יוֹם יוֹם יִדְרֹשׁוּן, וְדַעַת דְּרָכַי, יֶחְפָּצוּן;

כְּגוֹי אֲשֶׁר-צְדָקָה עָשָׂה, וּמִשְׁפַּט אֱלֹהָיו לֹא עָזָב,

יִשְׁאָלוּנִי מִשְׁפְּטֵי-צֶדֶק, קִרְבַת אֱלֹהִים יֶחְפָּצוּן.

לָמָּה צַּמְנוּ וְלֹא רָאִיתָ, עִנִּינוּ נַפְשֵׁנוּ וְלֹא תֵדָע

הֵן בְּיוֹם צֹמְכֶם תִּמְצְאוּ-חֵפֶץ, וְכָל-עַצְּבֵיכֶם תִּנְגֹּשׂוּ.

הֵן לְרִיב וּמַצָּה תָּצוּמוּ, וּלְהַכּוֹת בְּאֶגְרֹף רֶשַׁע;

לֹא-תָצוּמוּ כַיּוֹם, לְהַשְׁמִיעַ בַּמָּרוֹם קוֹלְכֶם.

הֲכָזֶה, יִהְיֶה צוֹם אֶבְחָרֵהוּ, יוֹם עַנּוֹת אָדָם, נַפְשׁוֹ;

הֲלָכֹף כְּאַגְמֹן רֹאשׁוֹ, וְשַׂק וָאֵפֶר יַצִּיעַ

הֲלָזֶה תִּקְרָא-צוֹם, וְיוֹם רָצוֹן לה׳.

הֲלוֹא זֶה, צוֹם אֶבְחָרֵהוּ

פַּתֵּחַ חַרְצֻבּוֹת רֶשַׁע

הַתֵּר אֲגֻדּוֹת מוֹטָה;

וְשַׁלַּח רְצוּצִים חָפְשִׁים, וְכָל-מוֹטָה תְּנַתֵּקוּ.

הֲלוֹא פָרֹס לָרָעֵב לַחְמֶךָ, וַעֲנִיִּים מְרוּדִים תָּבִיא בָיִת:

כִּי-תִרְאֶה עָרֹם וְכִסִּיתוֹ, וּמִבְּשָׂרְךָ לֹא תִתְעַלָּם.

אָז יִבָּקַע כַּשַּׁחַר אוֹרֶךָ, וַאֲרֻכָתְךָ מְהֵרָה תִצְמָח;

וְהָלַךְ לְפָנֶיךָ צִדְקֶךָ, כְּבוֹד ה׳ יַאַסְפֶךָ.

המסר של הנביא ישעיהו (נ״ח, א׳-ח׳) מחולק לשלושה חלקים: בחלק הראשון מסתתרת אמירה לגבי נחיצותו של חשבון נפש ועשיית תשובה (׳תשובה׳ במובן העמוק והפנימי של המילה, לא במובן של לעבור מחילוניות לדתיות) בכל יום ויום. ״וְאוֹתִי, יוֹם יוֹם יִדְרֹשׁוּן, וְדַעַת דְּרָכַי, יֶחְפָּצוּן״. במסורת היהודית יום הכיפורים הוא ה-יום, בה״א הידיעה. ואילו כאן ישעיהו אומר: יום יום. כל השנה.

החלק השני של דברי הנביא מתחיל בשאלתם הכמעט אקזיסטנציאליסטית של בני ישראל לאלוהים: מדוע צמנו והסבל עדיין נמשך? מדוע עינינו את נפשנו, והישועה טרם הגיעה? כמו יהודי טוב, ישעיהו עונה להם בשאלה רטורית משלו. האם הצום ועינוי הנפש הוא מרכזו של יום הכיפורים? האם ביקשתי מכם לכופף את ראשיכם כצמח האגמון? האם ביקשתי מכם ללבוש אפר ולצום?

החלק השלישי הוא תשובה נחרצת לשאלתו של ישעיהו לעם: מרכזו של יום הכיפורים הוא המסר החברתי. לשחרר את השלשלאות האוסרות את החפים מפשע (״פַּתֵּחַ חַרְצֻבּוֹת רֶשַׁע״), אולי, וזו רק הצעה, אותם חפים מפשע שקיבלו השבוע קנס משטרתי על סך 500 ש״ח כשהפגינו למען קצבה הגדולה מ-2342 ש״ח עלובים בחודש.

לשחרר את העבדים הכלואים (״הַתֵּר אֲגֻדּוֹת מוֹטָה״). אולי את אלה שיושבים בכלא בדרום הארץ ללא משפט, כי מדינת ישראל מסרבת לדון בבקשות המקלט שלהם או למצוא להם פיתרון קבע נורמלי.

לפעול למען חירותם וכבודם של כל בני האדם באשר הם (״שַׁלַּח רְצוּצִים חָפְשִׁים, וְכָל-מוֹטָה תְּנַתֵּקוּ״). לדאוג לחלש, למוחלש ולעני (״הֲלוֹא פָרֹס לָרָעֵב לַחְמֶךָ, וַעֲנִיִּים מְרוּדִים תָּבִיא בָיִת״). ובעיקר – לא להתעלם כשמישהו סביבנו סובל או כשיש סביבנו חוסר צדק משווע (״כִּי-תִרְאֶה עָרֹם וְכִסִּיתוֹ, וּמִבְּשָׂרְךָ לֹא תִתְעַלָּם״).

ואז – ורק אז – תהיה גאולה. אָז יִבָּקַע כַּשַּׁחַר אוֹרֶךָ, וַאֲרֻכָתְךָ (רפואתך) מְהֵרָה תִצְמָח. וְהָלַךְ לְפָנֶיךָ צִדְקֶךָ, כְּבוֹד ה׳ יַאַסְפֶךָ. כבוד ה׳ הוא לא משהו שצריך להגן עליו בקנאות דתית או בצומות ממושכים. כבוד ה׳ יגיע רק במידה ונפעל לתיקון החברה שאנחנו חיים בה, במידה ונשחרר את הרצוצים והנדכאים ונביא צדק ושוויון לעניים ולמוחלשים. ״כבוד ה׳ יאספך״, כבודו של אלוהים, אם תרצו, הוא יהיה המאסף של כל התהליך הזה – שעלינו להניעו ולהובילו, והוא יבוא רק מאיתנו.

זהו המסר העמוק והחברתי של יום כיפור, לפי ישעיהו. וזוהי בדיוק הסיבה שיום כיפור קורא לנו לתמוך בקול צלול וברור להצטרף למאבקם של הנכים לחיים בכבוד.

חתימה טובה.