ירושת הארץ מותנית ברדיפת צדק | פרשת שופטים

פרשת שופטים מלאה בציוויים ואיסורים. היא אחת הפרשות העמוסות בתורה, וכל כולה שיח ערכי, חוקתי ונורמטיבי מהמעניינים ביותר. אחד הציוויים הללו, למשל, הוא הפסוק “וְלֹא יַרְבֶּה-לּוֹ נָשִׁים, וְלֹא יָסוּר לְבָבוֹ; וְכֶסֶף וְזָהָב, לֹא יַרְבֶּה-לּוֹ מְאֹד” (דברים י״ז, י״ז).

הפרשנות המסורתית מסיקה בדרך כלל קשר ישיר בין ריבוי נשים ובין “הטיית הלב”, קרי הליכה אחר החטאים. אבל אני מבקש עתה להציע קריאה אחרת. קל אולי להציע מסקנה מהותנית שכזו על עולם המחשבה הגברי. אמירה שרדיפת שמלות וצבירה חמדנית של רכוש הן חלק מאותה סכמה מחשבתית פגומה-מלידה של הגבר.

אבל מסקנה מהותנית שכזו היא לא פחות שגויה מאשר ההנחה שנשים מטבען אינן נוטות אל צבירת כוח ורכוש, שנפשן אינה מבקשת מלכתחילה דברים שכאלה, שאין בהן יראת ה׳ או שהן פתייניות ומסיתות לדבר עבירה מלידתן. ולראיה אחת מני רבות, לצערנו אנו רואים שגם אשת ראש הממשלה וגם ראש הממשלה עצמו חשודים עתה בעבירות כלכליות חמורות יותר וחמורות פחות.

הרבה יותר נכון בעיני לומר שהמערך התרבותי שמוצג מבעד לפסוקים, אינו שונה בהרבה מזה שאנו מכירים היום. הרוב המכריע של הגברים מחונכים על הפרדיגמה, הסמויה לעתים, שנשים הן ״רכוש״ שיש להשיג, כמו כל רכוש אחר: אדמה או כסף. את לב האישה יש ״לכבוש״, שלא לדבר על גופה. לגבעות שיש להסתער עליהן בטירונות קוראים בשמות נשיים, והפעולה הרומנטית מעוצבת בלשון בתור ״השגה״ או ״זכייה״. גם נשים מחונכות על ברכי הפרדיגמה הלשונית הזו, ומדברות על גברים בשפה רכושנית. או שמא עדיף יהיה להשתמש בביטוי ׳בַעַלָנוּת׳, שתורגם מספרו של אריך פרום, בעלנות או מימוש עצמי.

בנימין ושרה נתניהו. צילום: חיים צח, לע”מ

אריך פרום טוען שבלכתו במדבר היה עם ישראל משוחרר מתפישה שכזו: ״המדבר הוא הסמל החשוב ביותר לשחרור זה [=מהשעבוד לחומר והרכושנות]. המדבר אינו בית. אין בו ערים. אין בו רכוש. זהו מקומם של נוודים שיש להם מה שהם צריכים לו, ומה שהם צריכים לו אינו אלא צורכי החיים ההכרחיים, לא נכסים […] חיים במדבר כהכנה לחיי חרות״.

אולם עתה, בנרטיב של ספר דברים המרכז את הפולחן, פנה עם ישראל למחשבה הבעלנית, הרכושנית, החמדנית. ומחשבה זו אינה תקפה עוד רק אודות חבלי ארץ או רכוש חומרי. התפישה הבעלנית היא תפישה בּוֹלְעָנִית. כל דבר וכל אחד ואחת ניתנים לרכישה, לצבירה, לריבוי.

במובן הזה הציווי ״לא ירבה לו נשים״ מנסה לכוון אחרת. הוא מבקש מהמלך, כדמות מופת מנהיגותית, לצמצם את החמדנות והרכושנות. הציווי ״כסף וזהב לא ירבה לו מאוד״ משלים את התמונה: כשם שאין להתמכר לצבירה חסרת המעצורים של הרכוש והכסף, כך אין להתמכר לכיבוש ולהשתלטות על נשות העם. בתקופה בה לנשים אין די כוח פוליטי על מנת להתנגד לכזו בַעַלָנוּת שתלטנית, דורש המספר המקראי מהגברים לעצור את עצמם במסע המוטרף אל הריבוי.

א.ד. גורדון חיבר בפילוסופיה שלו בין השְׁתַלְּטָנוּת הגברית על רכוש וכסף ובין שוביניזם והחפצה של נשים. האדם המתורבת מנסה להפיג את מכאובי נפשו, שנקרעה ממקומה הראוי בתוך הטבע, באמצעות השתלטות דורסנית על הטבע עצמו ועל הזולת. אולם רק שיבה אל הטבע עשויה לרפא את התחלואים שנוצרו עקב ההתרחקות ממנו. ״בעצם הרעיון של השתלטות על הטבע מסותרים כבר שרשי ממשלת האדם באדם״. בכך מהווה גורדון את אחד הפילוסופים היהודיים הפמיניסטיים והאקולוגיים הראשונים. לטענתו, ההשתלטות האלימה על הטבע ועל האדם היא מעגל קסמים אכזרי שנועד לפצות על חוסר גדול בנפש האדם, ומניבה מתוכה עוד ועוד מצוקה.

ירושת הארץ מותנית ברדיפת צדק. הקמת מאחז ליד עמונה, 1979. צילום: משה מילנר, לע”מ

גם גורדון, כמו בפרשה בה אנו עוסקים, מכיר בכך שהחיים אינם יכולים להיות שלמים כאשר האדם משלים את החסר לו באמצעות השתלטות על האחר: ״אם כל עניין החיים, כל טעמם, יופיים וגבורתם, כלולים בזה שהאדם חש עצמו שליט היוצר בשלטונו, כי אז מן הנמנע הוא שלא תיוולד בתוכו מחשבה, שלא יקום בו רצון, לחוש עצמו שליט על בני אדם, להיות שליט על גבי שליט, יוצר עליון, אדון ליוצרים״. ובמקום אחר ובמילים אחרות הוא מוסיף ״אין קניין בקרקע אלא בעבודה. פה יש מהפכה יסודית ברוח, בהרגלי החיים, ביחס אל החיים ובטעם החיים… לא הרכוש הוא העיקר, לא הוא הכוח ולא בו אושר החיים וטעם החיים. העיקר הוא היצירה״.

בכך אנו חוזרים אולי לציווי המכונן של פרשת שופטים:  ״צֶדֶק צֶדֶק, תִּרְדֹּף – לְמַעַן תִּחְיֶה וְיָרַשְׁתָּ אֶת-הָאָרֶץ״ (דברים ט״ז כ׳). סדר הדברים ברור: החיים עצמם, וכן ירושת הארץ – שניהם תלויים ברדיפת הצדק. הבעלות על הארץ מותנית בכך שיושביה ירדפו צדק. רדיפת הצדק הזו היא גם הצמצום של היצר הצובר והחמדני, כלפי רכוש חומרי וכלפי נשים. וגם, לטענת גורדון – כלפי אדמות הארץ. יצר הרכושנות והרצון לצבור עוד ועוד יכולים להתבטא גם בצבירה חסרת מעצורים של סמכות בידיהם של מוקדי כוח דתיים או פוליטיים.

צבירה שכזו, לדוגמה בידיה של הרבנות הראשית, מדירה מתוכה את הציבור הנשי ואת קולו מהמרחב הציבורי. או, לחלופין: אחרי ככלות הכל, ועם כל הכבוד ליוזמה עסקית ולהצלחה, צבירה חסרת מעצורים של הון בידיהם של מעטים – מדירה ממוקדי ההשפעה את אלה שלא ניתנה להם האפשרות להצלחה כלכלית דומה. כאשר מעטים כל כך משפיעים על רבים כל כך בכוח הכסף, וכאשר בעל המאה הוא בעל הדעה, האם זה לא מציב בסימן שאלה את יסודות המשטר הדמוקרטי?

פורסם לראשונה באתר בינ"ה – התנועה ליהדות חברתית

פורסם בקטגוריה ספר דברים, פרשת השבוע, שופטים, עם התגים , , , , , , . אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

*